תמי: ילדה נהדרת עם ליקויי למידה 

להקראה ולקריאה לילדים בעלי ליקויי למידה.

מאת: ד"ר נויה ספקטור, כל הזכויות שמורות. אין להעתיק לכל אמצעי מבלי לקבל אישור בכתב מן המחברת ומבלי להזכיר את האתר www.noya.co.il



תמי ילדה נהדרת. היא לומדת בכתה ד', בבית הספר רינות בשכונה. כל בקר תמי יוצאת לבית הספר, כשבידה היא חופנת בעדינות את ידו הרכה של אחיה הקטן שיר. תמי מסדרת ואחראית ואוהבת מאד להביא את שיר לגן. היא יודעת שההורים שלה ושל שיר סומכים עליה ומעריכים אותה: תמי אף-פעם לא עוזבת את ידו של שיר. היא אוחזת בה ומלוה את שיר עד שהיא בטוחה ששולה הגננת נמצאת בגן, מקבלת את שיר, מברכת את תמי ומוסרת דרישת שלום להורים. לשולה יש תמיד משהו טוב להגיד ותמי אוהבת מאד לפגש בה. יש לה זכרונות טובים מאד מן הגן הנעים של שולה: גן קטן ושקט עם שולה והגננות העוזרות שלה. אצל שולה היה כייף לשחק, לציר ואפלו היה שם נעים להיות עצובים: שולה ידעה איך לנחם ולעודד ולשמח כל ילד. לשולה יש גם ספורים נהדרים על ילדים בכל העולם ולכל מקרה בגן היתה לה דגמא נהדרת ומיחדת עם ספור שהילדים היו שומעים ומקשיבים ומבקשים לשמע שוב ושוב.

תמי מתגעגעת מאד לגן של שולה. כשהיא היתה בגן של שולה כלם ידעו שהיא ילדה נהדרת: חרוצה ומקשיבה, עוזרת לכלם (אפלו אמרו עליה שהיא העוזרת הכי טובה של הגננת), יודעת לסדר את המשחקים במקומם, לשמר על הסדר והנקיון ולמרח היטב לחם בגבינה ואפלו לחתך מלפפונים וצנוניות לסלט. כל יום, כשתמי מלוה את שיר היא אומרת לעצמה בשקט-בשקט, בלב: "הלואי שאני הייתי שיר. אפלו היו יכולים לקרא לי שירה והייתי בגן, ילדה קטנה ונהדרת כמו שהייתי כשהייתי תמי של הגן באמת. לא הייתי צריכה ללכת לבית ספר ולהקשיב ולדעת ולזכר דברים קשים ולחשב תרגילים שאני לא מבינה ולדעת מה קרה ליהושע מהתורה ולשמואל מהתנ"ך. אני לא מבינה את הדברים האלה ולא יכולה לזכר אותם וביום שלומדים תנ"ך אני תמיד רוצה להיות חולה ומחפשת איזה כאב קטן שיציל אותי. כאב שלא מפריע, רק כאב קטן שהמחלה שלו מדבקת, כאב שמרגישים אתו בסדר גמור אבל לא יכולים ללכת לבית הספר כי מדביקים במחלה את הילדים בכתה".

אבל תמי צריכה ללכת לבית הספר. היא כבר סימה את הלמודים של הגן והיא יודעת וזוכרת היטב את כל מה שלמדו שם. תמי יודעת שהיא לא יכולה לחזר לגן. היא רק מצטערת מאד-מאד-מאד, צער גדול שלפעמים כואב וצובט ולפעמים מגרד ומרגיז. הצער של תמי הוא צער מציק של כל יום. צער שאי אפשר לשכח אותו. תמי יודעת איך זה להיות ילדה נהדרת ולא יודעת איך פתאם הנהדרת ברחה ממנה ונשארה רק תמי עצובה שמתגעגעת אליה מאד, געגועים חזקים כמו הגעגועים לגן של שולה.

ביום הראשון של תמי בבית הספר היא קמה מקדם מאד. על הכסא שליד מטתה היו מונחים הבגדים החדשים שהכינה עם אמא בערב, לפני שהלכה לישן. תמי התרחצה והתלבשה במהירות ואכלה מעט מאד: ההתרגשות הציפה אותה והיא חשה כאלו הבטן מלאה אחרי ארוחה עם קנוחים ותוספות. היא הלכה לבית הספר עם אמא, שתיהן נרגשות מגאוה וצפיה. תמי ידעה שהמורה תהיה מרצה ממנה, כמו הגננת שולה. לא היה לה ספק שהיא תהיה תלמידה מצטינת.

היום הראשון בבית הספר היה חגיגי מאד. המורה לימור קבלה את התלמידים, ברכה את ההורים וספרה על בית הספר. "בית ספר הוא הבית השני שלכם", אמרה לתלמידים הנרגשים. "כאן נלמד, נשחק, נכיר חברים וחברות ונבלה יחד שעות ארכות ושנים רבות". תמי נזכרת ביום החגיגי הזה לעתים קרובות. קשה לה להבין איך כלם טעו: המורה לימור, הגננת שולה, אמא שלה והיא-עצמה, כי לתמי קשה מאד בבית הספר: היא מקפידה לסדר את הילקוט, להכין שעורים ולהקשיב למורים אבל אף פעם לא מספיקה לחשב על כל מה שדרוש לה: אתמול בכתה, כשסדרה את המחברות והכניסה אותן לתיק, היא שמעה את המורה אומרת: "היום נלמד חשבון במקום עברית ובעברית תקבלו רק שעורים בחבור". הרי חבור זה חבור של תרגילים בחשבון, ואם לומדים חשבון במקום עברית למה החבור בחשבון הוא שעורים בעברית? תמי הצביעה, ובקשה מהמורה להסביר את הבלבול בין חבור בעברית וחבור בחשבון, אבל כל הילדים פרצו בצחוק והמורה אמרה: "תמי, תגשי אלי אחרי השעור בבקשה, חבל לבזבז את הזמן של כל הכתה עם השאלה הזו". תמי לא נגשה אל המורה. היא נעלבה וחששה שלא תוכל לדבר ואפלו תפרץ בבכי. בסיום הלמודים היא נסתה לחמק במהירות מן הכתה, אבל המורה עכבה אותה. "תמי, תאמרי בבקשה לאמא לטלפן אלי", אמרה, ומהרה לאסף את חפציה ולעזב את הכתה. "אוף", חשבה תמי, "אלו הייתי מצליחה למהר, היא לא היתה מזמינה את אמא שלי כדי להתלונן עלי. המורה הזאת והילדים חושבים שאני רוצה להפריע. הם לא מבינים שיש דברים שקשה לי להבין: אני לא יכולה לדעת למה מתכונים אם מבלבלים בין שעורים ועבודות. אני צריכה שהכל יהיה ברור. אני כותבת כל מה שהמורה אומרת בכתה, ואחר כך אמא מסבירה לי את הדברים בבית. אני לא יכולה להקשיב, להבין ולכתב באותו זמן. כל הזמן בבית הספר אני עסוקה בכתיבה, כדי שלא אשכח, כדי שאמא תוכל להסביר לי בבית, כדי שהמורה לא תכעס. אני משתדלת ומתאמצת ומכינה ומסדרת ולא מצליחה: תמיד יש משהו שלא הבנתי, תמיד יש מישהו שצוחק מן התשובות שלי, כשאני אומרת משהו בכתה זה בדרך כלל לא מתאים לשיחה, כי לא שמתי לב שכלם כבר עסוקים בנושא חדש. תמיד יש מורה שכועסת על הזמן שאני מבזבזת לה. אפלו אמא, שעוזרת לי מאד, לא מבינה איך ילדה חכמה כזו שהייתי בגן כבר לא מבינה דברים פשוטים שאפלו האח הקטן שלי שיר מבין יותר מהר ממני. והכי גרוע: אני לומדת למבחנים עם החברות הטובות שלי מן הכתה, מלמדת את כלן את מה שאמא מלמדת אותי בבית, וכלן מצליחות ומקבלות ציונים טובים ורק הבחינות שלי תמיד חוזרות עם סמונים אדמים של המורה והערות: "לא הבנת את השאלה", "לא ענית לענין", ו"גשי אלי אחרי הלמודים". אני שונאת את השיחות האלה עם המורה, אני לא יודעת מה לענות כשהיא שואלת אותי אם למדתי, מדוע לא התרכזתי בשאלה ואיך יתכן שדברים שנילעסו בכתה לא כתובים בבחינות שלי. אני מבטיחה להשתפר, ללמד שוב, יושבת בבית עם הבחינה ועם אמא, מתקנת את כל התשובות ומראה למורה, וזה לא עוזר: בבחינה הבאה שוב אותו ספור, אותן הערות, והבכי הקשה הזה שיושב לי בגרון ואני מתבישת ופוחדת מהרגע שלא אוכל יותר לסגר אותו שם. אין לי זמן ללכת לחברות כי אני לומדת כל יום עם אמא, מכינה שעורים ומתכוננת למבחנים. רק בחוג בשול ובחוג ריקוד אני מצליחה: שם אני מרגישה נהדר, כמו בגן של שולה: כלם רואים מי אני באמת, אני לא צריכה לדבר ולתת תשובות מהירות וחכמות על שאלות, אף אחד לא צריך להמתין עד שהזכרון שלי יעבד ואני אדע מה להגיד, ואף אחד לא צוחק ולא אומר שאני מדברת בשפה של מבגרים ולא יודעת לדבר בשפה של ילדים. בחוגים שלי אני ילדה נהדרת שיודעת לרקד וממציאה בישולים ומאכלים. לפעמים יש לי הרגשה שרק הכלבה שלי אהובה לא יודעת איזו תלמידה גרועה אני, ואיזו דברנית של מלים לא מתאימות, ורק היא לא אומרת מלים כמו "אבל", אחרי כל דבר טוב שמישהו לפעמים אומר עלי.

"אני לא יודעת מה יש לילדה", אמרה אמא לאבא של תמי: "אני לומדת אתה, מסבירה לה והיא מבינה הכל היטב ומהר. כששואלים בכתה אותה השאלה, במבחן או בעבודה היא לא יודעת במה מדבר. כל המורים מספרים לי אותו דבר, ואני לא יודעת מה להשיב. כלם אומרים שאני מפנקת אותה ומגדלת ילדה תלותית". "אולי כדאי שנפנה לייעוץ?", אמר אבא של תמי: גם כשאני לומד אתה היא מבינה היטב, אני לא מבין מה קורה אתה בכתה".

ההורים של תמי פנו לייעוץ. הם הלכו לפסיכולוגית שמטפלת בילדים וספרו לה על תמי. הפסיכולוגית שמעה היטב את הדברים ואמרה: אם אתם מרגישים שתמי זקוקה לעזרה שלכם בהכנת השעורים, כנראה שהיא זקוקה לעזרה גם בכתה. ילדים שזקוקים לעזרה בפענוח והסבר של השאלות, הם בדרך כלל ילדים שיש להם לקויי למידה בתחומי השפה. הם מבינים יפה מאד כשמסבירים להם את הדברים במלים אחרות. אלה לא ילדים שצריכים פסיכולוג, כי הבעייה שלהם אינה רגשית. כדאי לפנות לאבחון של ממחה ללקויי-למידה, כדי לדעת ממה נובעים הקשיים של תמי בבית הספר, ולקבל הנחיות. בינתים, חשוב לעזר לתמי, להרגיע אותה ולהסביר למורה וליועצת בית הספר שאתם פונים לאבחון ומבקשים להמתין בסבלנות להמלצות של המאבחנת".

אחרי שתמי היתה באבחון כלם הבינו שהיא לא מתפנקת ולא מתחזה ולא רוצה להפריע לאף אחד בכתה: תמי רוצה להיות תלמידה טובה, להכין שעורים ולהצליח בבחינות. היא רוצה לעזר לילדים בכתה ולהיות חברה טובה מבלי שתצטרך לשאל שאלות ולבלות שעות רבות בהכנת שעורי-הבית. אמא למדה מן המאבחנת כיצד לקצר את זמן הכנת השעורים ולערך לתמי את החמר במשפטים קצרים ומובנים. המורה למדה כיצד לברר אם תמי מבינה כל שאלה בבחינה. הילדים למדו שיש ילדים שהם חכמים מאד כמו תמי ולמרות זאת יש להם קשי בהבנה של שאלות והם זקוקים להסבר של מלים אחרות, כל פעם מחדש. הם השתדלו לא לצחק כשתמי שואלת שאלות בכתה ותמי השתדלה לא לשאל שאלות בזמן שכלם בכתה עסוקים או ממהרים. היא הפסיקה לחשש מלפנות אל המורה אחרי השעור, והמורה הפסיקה להתלונן ולמדה גם היא כיצד לעזר לתמי: היא שאלה את אמא ואת המאבחנת של תמי איך לעזר לה, וישבה עם תמי, כל פעם שהיתה לה אפשרות, ובררה היטב אם תמי מבינה את הנקרא, אם היא מבינה את הנדרש, אם היא יכולה להסביר למורה במלים שלה את השאלה. זה עזר מאד לתמי ולאמא, לאבא ולמורים וגם שפר את היחסים של תמי עם הילדים בכתה. הקשיים לא נעלמו, אבל תמי וההורים והמורים למדו כיצד להיעזר ולהתקדם מבלי להפריע ולכעס והילדים גלו שתמי ילדה נהדרת, שזקוקה לעזרה ומתקדמת יפה מאד כשהיא מקבלת אותה.